טור, חושן משפט ר״ח

מהדורה: חושן משפט, וילנה תרכ"ג

« טור Choshen Mishpat 207 טור Choshen Mishpat 209 »

1 בית יוסף פתח ↗

מקח שנעשה באיסור וכו' באיזהו נשך דף סה. גמרא המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם אמר אביי האי מאן דמסיק זוזי דרביתא בחבריה וקא אזלי חטי ארבע גריוי בזוזא בשוקא ויהיב ליה איהו ה' כי מפקינן מיניה ד' מפקינן מיניה וכו' רבא אמר ה' מפקינן מיניה דמעיקרא בתורת ריבית אתאי לידיה ואמר אביי האי מאן דמסיק ד' זוזי דרביתא בחבריה ויהיב ליה גלימא בגווייהו כי מפקינן מיניה ד' מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה רבא אמר גלימא מפקינן מיניה מ"ט כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דרביתא הוא וכתב הרא"ש משמע דוקא משום דלא לימרו מכסי בגלימא דרביתא הוא דמהדרינן ליה הא לאו הכי המקח קיים ולא אמרינן כיון דנעשה באיסור נתבטל המקח וכן בעובדא קמא דיהב ליה ה' מכאן פסק רבינו האי בתשובה דהיכא דאיכא איסורא בזבינא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר או פוסק על הפירות עד שלא יצא השער ונתקיים המקח בקנין ולא נתייקר השער המקח קיים ואין יכול לבטל המקח בשביל שנעשה באיסור עכ"ל. ואע"ג דכתב ולא נתייקר השער לאו למימרא דאי נתייקר השער מקחו בטל דהא כי אוסיף בדמי משום אגר נטר דמי נתייקר השער וכי היכי דבאוסיף בדמים מקחו קיים לבד שינכה דמי התוספת ה"נ בנתייקר השער מקחו קיים כשעת ההיתר וכן הוא דעת רבינו וכ"כ תלמידי הרשב"א בשם הרמב"ן בפרק הנזכר וגם בעל נמ"י כתב כן בפרק הנזכר בשם רבינו האי ז"ל וכן נראה ממ"ש הה"מ בפ"ח מהלכות מלוה. ב"ה ואפשר שתיבת ולא שיבוש הוא וצריך להגיה ולכתוב ונתייקר השער דמשו"ה מערער המוכר לומר שהוא ריבית דאילו לא נתייקר השער לא היה מערער שהרי אין כאן ריבית: וכתב תלמידי הרשב"א וכ"כ רבינו האי בתשובה דהיכא דאית ביה איסורא דאוסיף בדמים משום אגר נטר לי לא בטלן זביני אלא קיימין בין על לוקח בין על מוכר ומיהו הלוקח ודאי יכול לחזור בו שלא ליתן בהן כשער היוקר שהרי לא לכך ירד שמתחלה כשער הזול פסק עמו וזה פשוט עכ"ל. ודברי הרא"ש אפשר לפרשם כן שמ"ש ואין יכול לבטל המקח בשביל שנעשה באיסור לא קאי אלא אמוכר שהוא רוצה לבטל המקח ושלא לתת יותר ובא לבטלו לגמרי מטעם שנעשה באיסור ועליה דוקא הוא דקאמר דאין יכול לבטלו דע"כ יתן לו כשער של היתר אבל הלוקח אם ירצה יחזור בו שכיון שאינו נוטל כמו שהתנה אין לכופו שיקיים במקח ויטול פחות אבל רבינו כתב דאין אח' מהם יכול לומר המקח בטל : ומ"ש רבינו ונתקיים בקנין וחזר וכתב וקנו בא' מדרכי ההקנאות המקח קיים הוא לאפוקי אם לא קנו בא' מדרכי ההקנאות אלא שנתן מעות דלא קנה אלא לענין מי שפרע ואם לא רצה לקיים דבריו לא לייטינן ליה כיון שבאיסור נעשה המקח וכ"כ תלמידי הרשב"א ובעל נמ"י בשם רבינו האי וגם ה"ה בפ"ח מהל' מלוה הזכיר שכן כתבו הרמב"ן והרשב"א בשם רבי' האי ז"ל. כתוב בהגהות מרדכי דסוף שבועות מי שנשבע או קבל בחרם שלא יתן דבר או לא ימכור או ימחול או שאר דברים ועבר שבועה ומכר או נתן אין במעשיו כלום עכ"ל וממה שנתבאר בסמוך נדחו הדברים הללו:

1 דרישה פתח ↗

מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף כו' ויתן כשער ההיתר כו' בב"מ דף ס"ה אמר אביי האי מאן דמסיק זוזי דרביתא בחבריה וקא אזלי חיטי ארבע גריוי בזוזא בשוקא ויהיב ליה איהו ה' כי מפקינן מיניה ד' מפקינן מיניה רבא אמר ה' מפקינן מיניה דמעיקרא בתורת ריבית אתי לידיה ואמר אביי האי מאן דמסיק ד' זוזי דרביתא בחבריה ויהיב ליה גלימא בגווייהו כי מפקינן מיניה ד' מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה רבא אמר גלימא מפקינן מיניה מ"ט כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דרבית' הוא עכ"ל הגמ' וכתב הרשב"א ז"ל משמע דוקא משום דלא לימרו מכסה בגלימא דרביתא הוא דמהדרינן ליה הא לא"ה המקח קיים ולא אמרינן כיון דנעשה באיסור נתבטל המקח וכן בעובדא קמא דיהיב ליה ה' פי' שם נמי הדין דא"צ להחזיר לו החטים אלא שיחזיר לו דמי שוויים והיותר נראה דה"ק דמעובדא קמא גם כן יש לדקדק כן דקאמר מפקינן מיניה ה' הואיל דבריבית אתא לידיה ול"ק משום דהמקח בטלו מכאן פסק ר' האי בתשובה דהיכא דאיכא איסור בזבינא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר או פוסק על הפירות עד שלא יצא השער ונתקיים המקח בקנין ולא נתייקר השער המקח קיים ואין יכול לבטל המקח בשביל שנעשה באיסור עכ"ל דייק וכתב ולא נתייקר השער פי' דאז בכל אופן אין אחד מהם יכול לחזור אבל נתייקר השער אז הלוקח יכול לחזור ולומר לאו להכי ירדתי לקנות כשער היוקר אבל ברישא בהוסיף בשיווי המקח אין אחד מהם יכול לחזור וכמ"ש בפרישה וכ"כ תלמידי רשב"א ז"ל וכ"כ רב האי בתשובה והביאם הב"י עב"ח שהביא ל' ב"י ויש בהעתקה זו השמטת הסופר הניכרת וכצ"ל בין על הלוקח בין על המוכר וכן אם פסק עד שלא יצא השער מיהו הלוקח כו' מבואר מלשונם שהלוקח יכול לחזור בו אם אינו רוצה ליקח כשער היוקר ובלאה"נ נראה להוכיח כן שהרי הא דאמרינן מקח הנעשה באיסור קיים ילפינן מההיא דא"נ כנ"ל ושם בלא נתייקר השער מיירי ודיו לבא מן הדין להיות כנדון ומנ"ל למימר דגם כשנתייקר מוכרח הלוקח ליקח כשער היוקר וכ"כ הריב"ש סימן ש"ה בפשיטות שאם נתייקר השער הלוקח יכול לחזור בו וברמזים דייק רבי' בפי' וכתב המקח קיים אם לא נתייקר השער משמע ודאי הא נתייקר לא אמרינן שהמקח קיים וכיון שכן יש לתמוה על הב"י שאחר שהביא ל' הרא"ש הנ"ל ול' רבי' האי הנ"ל דכתב דהלוקח יכול לחזור כתב ז"ל ואין דעת רבי' כן משמע שמפרש שמש"ר ויתן כשער של היתר ואין א' מהם יכול לומר כו' דקאי גם אהפוסק עד שלא יצא השער ואח"כ נתייקר וה"ק המקח קיים דאין הלוקח יכול לחזור בו אלא צריך ליקח כשער ההיתר דאם כפירושו איך תפס לו שיטה בפני עצמו נגד הרא"ש ושאר פוסקים מנא לו לומר כן מאחר שמקום מקור הדין בגמרא לא איירי בנתייקר השער וע"ק לפ"ז דא"כ הול"ל נתקיים בקנין ונתייקר השער המקח קיים ואין אחד כו' ועוד דהול"ל ויקח כשער ההיתר דאז היה נשמע דבא לומר שע"כ צריך ליקח כשער היוקר וא"י לחזור בו ומ"ש הב"י ראיה מנ"י והמ"מ אין משם ראיה להמעיין שם דנ"ל דאיירי נמי בלא נתייקר וכמ"ש בפרישה ודוק:

1 דרכי משה פתח ↗

ולא ידעתי מנין לו אי משום שכתב שאין אחד מהן יכול לבטל המקח הלא גם תלמידי רשב"א כתבו שהמקח קיים על שניהם אלא ש"מ שאע"פ שהמקח קיים וצריך הלוקח ליקח א"צ ליקח אלא כשער הזול וכ"נ דעת רבינו כי הוא מילתא דמסתבר ועיין בי"ד ס"ס קס"א וס"ס קע"ה נתבאר דין זה:

1 מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף בשיווי המקח בשביל המתנת המעות או שפסק קודם שיצא השער ולא היה לו למוכר ונתקיים בקנין המקח קיים ויתן כשער של היתר דאין אחד מהן יכול לומר המקח בטל כיון שנעשה באיסור אלא מכיון שקנו באחד מדרכי ההקנאות המקח קיים והריבית שבו אין מוציאין אותו מיד המוכר:

1 ב"ח פתח ↗

מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף בשיווי המקח בשביל המתנת המעות. פירוש דהשתא לוקח נותן ריבית. או שפסק קודם שיצא השער ולא הוה ליה למוכר פירות אלו שמכר לו כגון שמכר לו מאה מדות וקיבל דמי כל הק' מדות להעמיד הפירות בידו לאחר ששה חדשים ולא הוה ליה אלא חמשים מדות דהשתא המוכר נותן ריבית בשביל שמקדים לו המעות ואין צריך לומר אם לא היה למוכר פירות כלל: ומ"ש ונתקיים בקנין. קאי אהיכא שפסק קודם שיצא השער וכו' אבל ברישא שהוסיף הלוקח בשיווי המקח בשביל המתנת המעות א"צ קנין אחר שכבר קנה הפירות כשמשכם לרשותו וכן מ"ש המקח קיים ויתן כשער של היתר קאי אהיכא שפסק קודם שיצא השער וכו' דכיון דהלוקח לא קיבל הפירות עדיין מיד המוכר מצי אמר אני לא אתן לך הפירות אלא כשער ההיתר דהיינו כשער של עכשיו שהוא ביוקר והיינו דמסיק דאין אחד מהם יכול לחזור וכו' והריבית שבו אין מוציאין אותו מיד המוכר כלומר דאע"ג דבזבינא אין שם אלא אבק ריבית מדרבנן אין מוציאין אותו מיד המוכר לכתחלה וכן ברישא כשהוסיף בשיווי המקח בשביל המתנת המעות אין מוציאין מיד הלוקח לכתחלה אע"ג שאינו אלא אבק ריבית מיהו ודאי בין ברישא אם כבר קיבל המוכר מיד הלוקח המעות ובין בסיפא כשקיבל הלוקח כבר הפירות מיד המוכר אין מוציאין הריבית מידם דאבק ריבית אין יוצאה בדיינין ורבינו קיצר כאן בדין זה שכבר מבואר בי"ד סימן קע"ג קע"ד קע"ה ודין זה שכתב רבינו כתבו הרא"ש בפרק איזהו נשך בשם רבי' האי אלא שכתב לשם ונתקיים המקח בקניין ולא נתייקר השער וכו' ונראה דט"ס הוא וצ"ל אפילו נתייקר השער וק"ל. שוב מצאתי כן בספר בדק הבית וז"ל ואפשר שתיבת ולא הוא שיבוש וצריך להגיה ולכתוב ונתייקר השער דמש"ה מערער המוכר לומר שהוא ריבית דאילו לא נתייקר השער לא היה מערער שהרי אין כאן ריבית עכ"ל. כתב ב"י ע"ש תלמידי הרשב"א דהמקח שנעשה באיסור קיים בין על הלוקח בין על מוכר ומיהו הלוקח ודאי יכול לחזור בו שלא ליתן בהן כשער היוקר שהרי לא לכך ירד שמתחלה כשער הזול פסק עמו עכ"ל וכך פסק בש"ע ורצונו לומר דאע"פ דאין אחד מהם יכול לחזור בו היינו דצריך לשלם כפי השער שיצא לאחר שפסקו ביניהם ואין הלוקח יכול לומר אינני משלם אלא כפי הפסיקה שהיה קודם שיצא השער שהיה בזול יותר אבל אם המוכר אינו רוצה למכור אלא כפי השער היוקר שיהיה בזמן ו' חדשים שקבע עמו שיעמיד לו הפירות באותו הזמן ודאי יכול לחזור בו הלוקח שהרי לא לכך ירד וכו' והב"י הבין דרצונו לומר שהלוקח יכול לחזור בו לגמרי וכתב עוד שדברי הרא"ש אפשר לפרש כן אבל רבינו כתב דאין אחד מהם יכול לומר דהמקח בטל עכ"ל וכי ניים מר אמר להדא מילתא שהרי גם תלמידי הרשב"א כתבו כמו רבינו דהמקח קיים בין על הלוקח בין על מוכר וכו' אלא ודאי כדפי' כך הוא האמת ואין מי שחולק עליהם והכי נקטינן דנותן לו כשער ההיתר דהיינו השער שיצא מיד לאחר הפסיקה לא כפי שפסק עמו בזול יותר קודם שיצא השער וגם אין המוכר יכול לשלם לו כשער היוקר שיהא בשעה שיעמיד לו הפירות לאחר ששה חדשים וכיוצא ונראה שגם הב"י חזר בו בש"ע ושארי ליה מאריה למהרו"ך במה שכתב כאן דברים שלא במשפט. כתב בהגהת מרדכי סוף פ"ג דשבועות פסק הר"י בר' פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא יתן דבר או לא ימכור או ימחול חובו או שאר דברים ועבר שבועה ומכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמר בכתובות פ' האשה שנפלו דף פ"א כיון דאמור רבנן לא לזבין אי זבין לא הוי זביניה זביני ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא"כ אין במעשיו כלום דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ובפ"ק דתמורה דף ו' אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני והתם מייתי פירכי טובא בין לאביי בין לרבא ומשני כולהו ומ"מ הלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם עכ"ל והב"י כתב עליו וממה שנתבאר בסמוך דמקח שנעשה באיסור המקח קיים נדחו דברים הללו עכ"ל גם ממ"ש התוס' בפ"ק דתמורה משמע דלא ס"ל הכי שהרי אהא דקאמר תלמודא סתם והשתא דשנינן כל הני שינויי אביי ורבא במאי פליגי וכו' כתבו התוס' וא"ת נימא דפליגי בהכי כגון אדם שנשבע שלא לגרש את אשתו ואח"כ עבר וגירשה דלאביי מהני ולרבא לא מהני גירושיה כיון דעבר אמימרא דרחמנא וי"ל כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא הוא בדה את האיסור בכה"ג לא אמר רבא דלא מהני עכ"ל אלמא דס"ל דלרבא דוקא כל היכא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וה"ה נמי כל היכא דאמור רבנן לא תזבין אי זבין לא הוי זביניה זביני אבל איסור שהוא גרם לעצמו ע"י שישבע מדעתו שלא על פי ב"ד שהשביעוהו בהא מודה רבא דאי עבר ועבד מהני ולמעשה נראה ודאי דבפלוגתא דרבוותא אין להוציא מיד המוחזק ובש"ע כתב הרב בהגהתו כאן כמ"ש ב"י ודלא כהגהות מרדכי ובי"ד סימן ר"ל כתב דברי המרדכי בלשון יש אומרים וכו'. נראה דלדעתו אינה הלכה פסוקה אלא דיש לחוש לה שלא להוציא מיד המוחזק והכי נקטינן ובין שהמוכר מוחזק במקח דקנו מיניה בלחוד ועדיין המקח ברשותו ובין שהלוקח והמקבל מוחזק שמשכו כבר לרשותו אמרינן לעולם המע"ה כנ"ל ודלא כמ"ש מהרו"ך לדחות דברי התוס' בדברים שאין בהם ממש:

1 פרישה פתח ↗

כגון שהוסיף בשיווי המקח כו' כמו בב"ח ועיין בי"ד ר"ס קע"ג וקע"ה: או שפסק כו' כמו בב"ח: ולא היה לו למוכר כו' דאילו היה יכול לפסוק עליו אפילו קודם שיצא השער וכמש"ר בי"ד סי' קע"ה ושם בס"ס כתב רבי' ג"כ הני דינים שכתב כאן ע"ש ועד"ר: ונתקיים בקנין כו' האי נתקיים בקנין מדובק למ"ש לפני זה כו' כמו בב"ח ונתקיים בקנין דקאמר ר"ל באופן המועיל לקנות על ידו דשלב"ל דהיינו שמחייב עצמו דאע"ג שאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ יכול לחייב נפשו בדשלב"ל וכמש"ר בסימן ס' גם י"ל דמש"ר דאין לו להמוכר היינו פירות גמורין אבל יש לו פירות המחוברין תיקון שחל עליהם קנין אלא שאסור לפסוק עליהן וכמש"ר בי"ד בסימן קע"ה דאל"כ קשה הא הפוסק עד שלא יצא השער אין קנין חל עליו וכמש"ר בסי' רי"א דדבר שאינו ברשותו ואינו בנמצא בשער לקנות כדשלב"ל דמי ועמ"ש עוד מזה בדרישה: ה"ג המקח קיים ויתן כשער של היתר ואין א' מהם כו' ואין בוי"ו ולא בדלי"ת וכן הוא בכל הספרים המדוייקים: ומ"ש אלא מכיון שקנו באחד מדרכי הקנאות פי' ב"י דבא ללמדנו הדיוק הא אי לא קנו מיניה אלא נתן מעות דל"ק אלא לקבולי עליה מי שפרע וכיון שהמקח נעשה באיסור לא שייך קבלת מי שפרע וקשה דזה ונלמד ג"כ מרישא במאי דכתב ונתקיים בקנין דנלמד מיניה דוקא בקנין נתקיים המקח אבל במעות שנתן א"צ לקבל עליו אפי' מי שפרע לכן נראה דרבי' תרתי קתני כנגד שתי הבבות שהתחיל בהן ומשום דחולקים בדינייהו ונגד מ"ש שהוסיף בשיווי המקח כתב מתחילה המקח קיים ואין שום א' מהן יכול לחזור בו והלוקח יתן לו כשער של היתר ור"ל ולא העודף על השיווי ונגד הפוסק עד שלא יצא השער אזי כ' כיון שקנו באחד מדרכי ההקנאות המקח קיים ואין שום אחד מהן יכול לחזור והיינו דוקא אם לא נתייקר השער ובא לחזור משום טעם אחר אבל אם נתייקר השער שניהן יכולין לחזור וזהו שכתב והריבית שבו אין מוציאין אותו מיד המוכר ר"ל אם נתייקר אין הלוקח יכול לכפות המוכר שיתן לו בזול וכפי מה שפסק עמו דהיינו הריבית שם אלא א"צ ליתן לו אלא כשער היוקר וגם אין המוכר יכול לכפות הלוקח שיקחנו כשער היוקר ובזה נתיישב למה כ"ר דאין מוציאין הריבית מיד המוכר ולא כתב נמי שאין מוציאין הריבית מיד הלוקח כשהוסיף בשיווי בשביל ההמתנה משום דזה כבר למדנו כמ"ש ליתן כשער של היתר וא"ת מאי שנא כשהוסיף בשיווי הדמים דאמרי' שהמוכר צריך לקבל ע"כ כשער ההיתר ולא כפי מה שפסק עמו ואינו יכול לחזור ובפוסק עד שלא יצא השער לא מצי לכפות המוכר להלוקח ליקחם כפי השער כשנתייקר י"ל דהתם כיון שכבר יצא השער בשעה שפסקו אמרי' סלק פיסוק האיסור מהמקח ובטלה דעתם אצל המוכרים והלוקחים שבשוק ומעמידין אותן על אותו מקח משא"כ בסיפא שפסק עד שלא יצא השער אז דוקא אם לא נתייקר השער ועדיין השער כאשר פסקו אמרי' כיון שנתקיים המקח בתחילה בקנין מעמידין אותו על השער של עכשיו שהרי הוא כמו שפסק מתחלה משא"כ כשנתייקר דאז יכול הלוקח לומר כיון שחוזר בו המוכר מליתנם כאשר פסקתי עמו יתן לי מעותי כיון שלא יצא אז השער ואני לא ירדתי מתחלה ליקחם אלא כאשר פסקתי עמו כן נ"ל ביאור דברי רבי' וידעתי גם ידעתי שהיה נראה פשוט יותר לפרש דברי רבי' דגם ברישא מיירי בנתייקר השער. ומ"ש המקח קיים ויתן כו' קאי אתרווייהו בהוסיף בשיווי קאמר דלא יוסיף אלא יתן כפי שער ההיתר ובפוסק עד שלא יצא השער קאי אמוכר כשנתייקר מהפיסוק קאמר שיתן המוכר להלוקח כשער של היתר דהיינו כשער היוקר לא כפי הפיסוק וע"ז קאמר ואין א' מהם יכול לחזור לא המוכר ולא הלוקח והריבית שבו אין מוציאין כו' גם ארישא קאי בהוסיף אשיווי המקח והמוכר כבר קיבל המעות והלוקח משך הפירות וקאמר שאין מוציאין מהמוכר ההוספה ואין הלוקח יכול לחזור בו אבל כבר נדחה הפירוש זה וגם שאר פירושים ממ"ש בדרישה ועוד דא"כ הול"ל מיהו אבק ריבית הוא ואין מוציאין אותו בדיינים כמ"ש בס"ס ר"ז ובס"ס קפ"ז ושגם כאן לא בדין ריבית קיימינן ללמדנו איזה מוציאין ואיזה אין מוציאין אלא מחוורתא כמ"ש ראשונה ודוק:

« טור Choshen Mishpat 207 טור Choshen Mishpat 209 »